השיחה הזאת היא המחשה, אבל היא נשענת על ממצאים של מחקר חדש. בסקר שנערך בקרב מאה מטופלים לקראת שחרור ממחלקה פסיכיאטרית בבוסטון, שישה מכל עשרה השתמשו בצ'טבוט, ואחד מכל עשרה פנה אליו בזמן משבר. רוב מי שנעזרו בו לצורכי בריאות הנפש לא סיפרו על כך למטפל.
המחקר פורסם ב־5 בנובמבר 2026 ב־Psychiatric Services, כתב העת של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית. הוא עוסק בשאלה שכמעט לא נחקרה: איך משתמשים בצ'טבוטים אנשים שנזקקו לאשפוז פסיכיאטרי, ומה הם עצמם מספרים על כך?
בקצרה
- 61 מתוך 100 מאושפזים השתמשו בצ'טבוט, ו־30 השתמשו בו לצורכי בריאות הנפש.
- 11 פנו אליו בזמן משבר. רוב המשיבים דיווחו שהמצוקה פחתה, אבל איש לא בדק מה נאמר בשיחות.
- רק 4 מתוך 30 שוחחו על כך בגלוי עם המטפל.
01 /מי השתתף במחקר?
המחקר נערך במחלקה הפסיכיאטרית למבוגרים במרכז הרפואי Beth Israel Deaconess בבוסטון, המסונף לאוניברסיטת הרווארד. עם מחבריו נמנה ד״ר ג'ון טורוס, חוקר בתחום הפסיכיאטריה הדיגיטלית.
המטופלים מילאו שאלון אנונימי בטאבלט אחרי שהוחלט על שחרורם. כדי לשמור על פרטיותם נאסף רק הגיל, בלי אבחנות. המחלקה מאשפזת אנשים עם מגוון מצבים נפשיים, מרצון ובכפייה, אבל כל המשתתפים היו כבר יציבים מספיק כדי לקבל אישור שחרור.
02 /לא רק חיפוש מידע
מתוך 100 מאושפזים במחלקה פסיכיאטרית
סקר לקראת שחרור, Beth Israel Deaconess, בוסטון
ומתוך 30 המשתמשים לצורכי בריאות הנפש, רק 4 שוחחו על כך בגלוי עם המטפל.
רוב המשתמשים פנו ל־ChatGPT. כמעט כל מי שהשתמשו בו לצורכי בריאות הנפש, 27 מתוך 30, היו בני 18 עד 38.
והשימוש לא הסתכם בחיפוש תשובות. מתוך 30 המשתמשים לצורכי בריאות הנפש, 20 חיפשו מידע, 19 ביקשו תמיכה רגשית ו־18 נעזרו בצ'טבוט כדי להתמודד עם חרדה ולחץ. אחרים תרגלו מיומנויות טיפוליות, ניסו להבין את עצמם או פשוט חיפשו חברה.
כאן מתגלה פער מעניין. מי שלא השתמשו בצ'טבוט לצורכי בריאות הנפש ראו בו בעיקר כלי לקבלת מידע. מי שכן השתמשו בו מצאו בו גם קשר רגשי. כדי להבין את השימוש, לא מספיק לשאול מה אנשים מחפשים. צריך לשאול גם מה הם מוצאים.
03 /מה עזר, ומה פגע?
24 מתוך 30 דירגו את הצ'טבוט כמועיל או כמועיל מאוד. היתרונות שהוזכרו הכי הרבה היו מרחב לבטא רגשות בלי שיפוטיות (22) וזמינות מסביב לשעון (21). אחרים סיפרו שהשיחות עזרו להם להבין את התסמינים שלהם, למצוא דרכי התמודדות, להרגיש פחות בודדים או להתכונן לפגישות טיפול.
שישה דיווחו על נזק. ארבעה הרגישו מבודדים יותר מאנשים, וארבעה הרגישו שהצ'טבוט לא מבין את מצבם. שניים דיווחו על החמרה במצוקה, שניים על תלות ושניים על שימוש בצ'טבוט כדי להימנע מעזרה מקצועית. משתתף אחד קיבל עצה שגויה או מדאיגה.
תחושה של הקשבה, זמינות והיעדר שיפוטיות יכולה להיות משמעותית מאוד. היא לא מבטיחה שהשיחה בטוחה.
04 /גם ברגעי משבר
11 משתתפים פנו לצ'טבוט בזמן משבר, שהוגדר בשאלון כמחשבות על פגיעה עצמית או התקף פאניקה. זה יותר משליש מהמשתמשים לצורכי בריאות הנפש.
על שאלת המשך ענו 12 משתתפים: תשעה אמרו שהמצוקה פחתה, שניים שלא חל שינוי ואחד שהרגיש גרוע יותר. במאמר לא מוסבר מדוע מספר המשיבים גבוה ממספר המדווחים.
את הדיווחים על הקלה צריך לקרוא בזהירות. החוקרים לא ראו את השיחות ולא ידעו מתי התרחשו, כך שאי אפשר לדעת אם התגובות היו מתאימות ובטוחות. אבל עצם הפנייה חשובה: עבור חלק מהמטופלים, הצ'טבוט הוא כבר אחד המקומות שאליהם הם פונים כשקשה.
05 /השיחה שלא מגיעה לחדר הטיפול
רק ארבעה מתוך 30 שוחחו על השימוש בגלוי עם המטפל. שמונה הזכירו אותו בקצרה, ו־18 לא סיפרו כלל. מתוכם, 11 אמרו שאין בכוונתם לספר.
המחקר לא בדק למה, וגם לא אם המטפלים שאלו. ייתכן שזה חשש משיפוטיות, מבוכה, או פשוט שהנושא לא עלה, ולכן עדיף לא לפרש כל שתיקה כהסתרה מכוונת. כך או כך, מטפל שלא יודע על השיחות האלה מחמיץ חלק מהתמונה: איך המטופל מתמודד, מאיפה הוא מקבל תמיכה ומה מקשה עליו.
06 /מה אפשר, ומה אי אפשר, להסיק?
שני מחקרים נוספים מצביעים על אותו פער. בסקר מגרמניה של 274 מטופלים ב־13 בתי חולים פסיכיאטריים, 49% השתמשו בצ'טבוט לצורכי בריאות הנפש. מתוכם, 37% פנו אליו בזמן מחשבות אובדניות, ורק 30% סיפרו על כך לאיש מקצוע. בסקר אמריקאי של 454 מבוגרים שגויסו דרך ארגון NAMI, רק כ־15% מהמשתמשים שיש להם מטפל שוחחו איתו על כך בגלוי. שני המחקרים עדיין לא עברו ביקורת עמיתים ונערכו באוכלוסיות שונות, כך שאי אפשר להשוות ישירות.
גם המחקר מבוסטון צנוע: מדגם קטן, בית חולים אחד, דיווח עצמי, בלי אבחנות ובלי מעקב. הוא לא מראה שצ'טבוטים עוזרים או מזיקים, ולא מזהה מי בסיכון. מה שהוא כן מראה: השיחות האלה קורות, גם ברגעים הקשים ביותר, והן כמעט לא מגיעות לחדר הטיפול.
07 /מה כדאי לעשות כבר עכשיו?
המלצת החוקרים פשוטה: לשאול על צ'טבוטים כחלק שגרתי מההערכה הפסיכיאטרית, כמו ששואלים על חומרים, תוספי תזונה ומידע מהאינטרנט.
למטפלים: לשאול בסקרנות ובלי שיפוטיות. באיזה כלי? בשביל מה? האם פנית אליו ברגע משבר, ואיך הרגשת אחר כך? והאם השימוש מקרב אותך לאנשים, או מרחיק?
למי שנעזרים בצ'טבוט: שתפו את המטפל במה שעוזר ובמה שמטריד. אפשר להתחיל במשפט אחד: „אני מדבר לפעמים עם צ'טבוט כשקשה לי, ואשמח לחשוב איתך על זה”. וברגע של משבר, ובמיוחד כשיש מחשבות על פגיעה עצמית, פנו לעזרה אנושית מקצועית.
לבני משפחה: לשאול מתוך עניין, לא מתוך ביקורת. התחושה שאפשר לדבר בלי להישפט הייתה היתרון שהמשתתפים ציינו הכי הרבה. כדאי שתהיה גם בשיחה איתכם.
לשירותי בריאות הנפש: לשלב את הנושא בהכשרות, בהערכה הקלינית ובתוכניות להתמודדות עם משברים, ולתעד גם חוויות שליליות.
הצ'טבוט כבר נמצא בחייהם של חלק מהמטופלים. השאלה היא אם גם המטפל יודע על כך.
08 /מקורות
- Lisowski V, Noorily J, Shumate JN, et al. Self-Reported Survey on the Use of Artificial Intelligence Chatbots by Adult Patients on an Inpatient Psychiatric Unit. Psychiatric Services. Published online November 5, 2026.
- Herpertz J, Torous J, Schwarz J, et al. Use of AI chatbots for mental health among patients in psychiatric treatment. Zenodo, 2026. Preprint.
- Notsu H, Nguyen PA, Flathers M, et al. Use and Perceptions of AI Chatbots for Mental Health Support Among Adults with Lived Experience. medRxiv, 2026. Preprint.
תגובות
אין עדיין תגובות. מוזמנים להיות הראשונים.