חוסן של מגיבים ראשונים: זו כבר לא רק שאלה טיפולית

מאז 7 באוקטובר 2023 פועלים מגיבים ראשונים אזרחיים בישראל במציאות שאינה אירוע בודד. שוטרים, כבאים, פרמדיקים וחובשים בשכר ובהתנדבות, צוותי מד״א ואיחוד הצלה, יחידות חילוץ ואנשי זק״א נחשפים שוב ושוב לסכנה, לזירות רב־נפגעים, לסבל אנושי ולמצוקה מוסרית.

המחיר האישי כבר אינו בגדר השערה. מה שפחות מדובר הוא המחיר המערכתי: כשמגיב נשחק, הארגון מאבד מוכנות. כשארגון מאבד מוכנות, הציבור מאבד מענה. בשלב הזה זו כבר לא רק שאלת טיפול. זו שאלת רציפות תפקוד בחירום.

01 /המספרים מספרים סיפור עקבי

בספרות הבינלאומית שיעורי דחק פוסט־טראומטי מוערכים בכ־11% בקרב אנשי אמבולנס ובכ־14% בקרב שוטרים. אלה שיעורים גבוהים פי כמה מאשר באוכלוסייה הכללית. לצידם מופיעים דיכאון וחרדה בשיעור של כ־15%, ושימוש מסוכן באלכוהול אצל כרבע מאנשי האמבולנס. אחרי אסון רחב היקף המספרים עולים עוד.

גם בישראל התמונה לא נפתחה באוקטובר. מחקרים שנעשו לפני המתקפה כבר תיעדו תסמינים פוסט־טראומטיים, טראומה משנית ושחיקה בקרב מטפלי זק״א וצוותים משטרתיים פורנזיים. מאז 7 באוקטובר התחדד גם המחיר בציבור הרחב: במחקרים ארציים אורכיים שיעור ה־PTSD האפשרי באוכלוסייה הכללית כמעט הכפיל את עצמו תוך שבועות, מ־16.2% ל־29.8%. החשיפה הישירה הייתה המנבא החזק ביותר.

מגיבים ראשונים הם, בהגדרה, הקבוצה שנחשפת הכי הרבה וחוזרת אל אותו שדה שוב ושוב. לצד PTSD רלוונטיים כאן גם פגיעה מוסרית, דיכאון וחרדה, הפרעות שינה, עייפות חמלה, ובקצה — סיכון מוגבר לאובדנות.

מה שחסר אינו עוד תחושה שהמצב קשה. חסר דבר בסיסי יותר: נתונים שיטתיים, חוצי־ארגונים, על מצבם הנפשי של המגיבים האזרחיים בישראל מאז אוקטובר. בלי זה קשה לדעת מי בסיכון, מה מגן, ומה באמת עובד.

02 /הבעיה אינה מחסור במומחים

לישראל יש ידע קליני ומבצעי משמעותי בטראומה, בעזרה ראשונה נפשית ובחוסן. יש תוכניות, קציני חוסן, קווי תמיכה, הדרכות מפקדים ויוזמות מקומיות טובות.

מה שאין הוא גשר.

הנתונים מפוצלים. האחריות אינה מוגדרת באופן אחיד. כל ארגון מפתח מענה משלו, לעיתים מצוין ולעיתים שביר, בלי שפה משותפת, בלי מדדים משותפים ובלי בעלות לאומית ברורה. התוצאה מוכרת: הרבה עשייה, מעט תשתית.

כשמגיע האירוע הבא המערכת מאלתרת. אחר כך היא מתפזרת. אחר כך היא שוכחת למדוד.

03 /שלוש שאלות מספיקות כדי לסדר את השדה

אפשר לדבר על חוסן של מגיבים שנים בלי להתקדם. אפשר גם לצמצם את הדיון לשלוש שאלות.

מה הם סופגים, ובאיזה מחיר. לא רק האירוע האחרון, אלא החשיפה המצטברת, השחיקה והתסמינים שנשארים אחרי המשמרת.

מה מגן עליהם. לא סיסמה על "חוסן אישי", אלא מה באמת קיים בארגון: מפקד ששם לב, עמיתים, זמן התאוששות, נורמה שמאפשרת לדבר, ומענה זמין לפני שהאדם מתפרק.

האם הם מבקשים עזרה ומקבלים אותה. שירות קיים אינו זהה לשירות שנעשה בו שימוש. במערכים מבצעיים הבושה, הפחד מתווית והחשש שהפנייה תפגע בתפקיד עושים את שלהם.

אם אי אפשר לענות על שלוש השאלות האלה ברמה הארגונית והלאומית, אין עדיין מדיניות. יש אוסף פעילויות.

04 /התרבות שמחזיקה אותם עלולה גם להשתיק אותם

חלק ממה שמאפשר למגיבים לתפקד הוא גם מה שמקשה עליהם לבקש עזרה: מחויבות, שייכות, יכולת לעמוד בזירה קשה, והנורמה השקטה של "אחרים צריכים אותי עכשיו".

זו לא תקלה. זו תרבות תפקוד. לכן מענה שמגיע מבחוץ, בשפה קלינית בלבד, מחטיא לא פעם. מפקד, מתנדב ותיק וחובש אינם אותה אוכלוסייה, גם אם עמדו באותה זירה.

השאלה אינה אם יש שירות. השאלה היא אם אפשר לפנות אליו בלי להרגיש ששברת את החוזה הלא כתוב של היחידה.

05 /מדד בלי בעלות נשאר מצגת

קל להציע עוד סקר. קשה יותר להסכים מה מודדים כל שנה, מי נושא באחריות לתוצאה, ומה קורה כשהמספרים רעים.

בלי מדדים משותפים כל ארגון יכול לטעון שהמצב אצלו סביר. בלי חלוקת אחריות בין ממשלה לארגוני חירום, גם המדד הנכון לא מזיז מדיניות. בלי חיבור למוכנות מבצעית השיחה נשארת בעולם הטיפול, ונעלמת כשהקשב הלאומי עובר הלאה.

את חוסן המגיבים צריך לבחון גם כך: האם המערכת מסוגלת לאייש, לתפקד ולהחזיק לאורך אירוע מתמשך. לא רק כמה אנשים הגיעו לטיפול אחריו.

המלחמה כבר לימדה שיעור דומה בשדה סמוך. במחקר על משרתי מילואים דיווחו 88% על קושי לאזן בין שירות לבין משפחה, עבודה ולימודים. זה אינו נתון על מגיבים אזרחיים, אבל הוא מאותת על אותו דפוס: בעומס מתמשך השחיקה אינה תקלה נקודתית. היא הופכת לרכיב במצב המוכנות עצמו.

06 /לא לחכות למחקר המושלם, ולא להסתפק בעוד פיילוט

יש שני קצוות לא מועילים.

האחד מבקש להמתין עד שיהיו מדגם מושלם, מחקר מקיף והסכמה מלאה. בינתיים אותם אנשים ממשיכים לצאת לקריאות.

השני ממהר לפתרון נקודתי: הדרכה חדשה, אפליקציה, קו תמיכה, פיילוט מוצלח במקום אחד. אחר כך אין המשך, אין השוואה ואין תקן.

מה שחסר נמצא באמצע: מסגרת לאומית מספיק צנועה כדי להתחיל, ומספיק מחייבת כדי שלא תתפרק אחרי הכותרת הראשונה. הגדרות משותפות. רף תחתון של תמיכה ארגונית. מדידה לאורך זמן. ובעלות ברורה על כל המלצה.

המגיבים כבר בשטח. השאלה היא אם המדינה מתייחסת לחוסן שלהם כרכיב במוכנות — או כנושא שחוזרים אליו אחרי האסון הבא.