חוסן ומגיבים ראשונים
מה מערכות הבריאות והרווחה חייבות לנוסעי טיסה FZ1073
ד״ר אמיר טל·30 בספטמבר 2026·כ-9 דקות קריאה
174 נוסעים, בהם 27 ילדים, חזרו היום לישראל אחרי אירוע קיצוני באוויר. רובם כנראה יתאוששו היטב. אבל דווקא משום כך, האתגר עכשיו הוא לא להפוך אותם למטופלים, אלא לבנות מערכת שיודעת להגיע אליהם, לעקוב, ולזהות בזמן את מי שיזדקק ליותר.
הערב נחתו בנתב"ג 174 נוסעי טיסת פליי דובאי FZ1073, ובהם 27 ילדים. מאחוריהם שעות שקשה לדמיין: אירוע קיצוני בתא הטייס, שבו לפי החשד טייס המשנה ניסה לרסק את המטוס, מטוס שנכנס לצלילה, נחיתת חירום בטאבוק שבסעודיה, ובסוף, לחלקם, ההחלטה הלא פשוטה לעלות שוב על מטוס של אותה חברה כדי לחזור הביתה.
החדשות הטובות הן שהמחקר מראה שרוב האנשים שעוברים אירוע קשה מתאוששים באופן טבעי. אבל התאוששות טבעית איננה סיבה פשוט להמתין. אנשים אחרי אירועים טראומטיים לא תמיד מבקשים עזרה, והשבועות הראשונים הם חלון חשוב לתמיכה, לזיהוי ולמעקב.
לכן השאלה המרכזית היא לא רק מה הנוסעים צריכים לעשות, אלא מה המערכת צריכה לעשות, כבר היום.
01 /מה מצופה מהמערכת, כבר היום
המענה הנכון לאירוע כזה נשען על ארבעה עקרונות: הוא יזום, כלומר מגיע אל האנשים ולא מחכה להם. הוא מתואם, עם כתובת אחת ולא עשר. הוא מדורג, כך שכולם מקבלים מעט ומי שצריך מקבל יותר. והוא לא מתייג: המטרה היא ללוות אנשים בריאים שעברו אירוע קשה, לא להפוך אותם למטופלים.
למה לא לחכות שיבקשו
הימנעות יכולה להיות חלק מהתגובה לטראומה. מי שהכי מתקשה הוא לעיתים דווקא מי שלא ירים טלפון. לזה מצטרפים סטיגמה, עומס של חזרה לשגרה, ואצל חלק מהנוסעים גם תווית של "גיבור", שעלולה להקשות להודות שקשה.
מערכת שמחכה לפניות תפגוש בעיקר את מי שממילא יודע לבקש. מערכת שפונה בעצמה יכולה להגיע גם לאחרים.
72 השעות הראשונות
הצעד הראשון, שבלעדיו שום דבר אחר לא יקרה, הוא רשימה אחת ומלאה הכוללת מיפוי של כל 174 הנוסעים, ודרך להגיע גם לבני המשפחה הרלוונטיים, לצד פרטי קשר, מקום מגורים וקופת חולים.
במקביל צריך להחליט מי מנהל את האירוע. משרד הבריאות, משרד הרווחה, הרשויות המקומיות וקופות החולים צריכים לתאם ביניהם, כך שלכל משפחה תהיה כתובת אחת ברורה, ולא חמש שיחות מגופים שונים, או אף אחת.
עם הרשימה ביד, כל נוסע צריך לקבל פנייה יזומה קצרה מגורם מיומן מטעם המערך המתכלל. לא טיפול ולא תחקיר, אלא יצירת קשר: לשאול לשלום, להסביר אילו תגובות עשויות להופיע בימים הקרובים, למסור מידע ברור ולהשאיר מספר ישיר לפנייה. מי שמראה סימני מצוקה משמעותיים או גורמי סיכון צריך לקבל אפשרות מהירה לשיחה עם איש מקצוע.
כדאי ללוות את הפנייה בדף מידע קצר על מה נורמלי, מה עוזר, ומתי ולמי לפנות, משום שאנשים במצב דחק לא תמיד זוכרים את כל מה שנאמר להם בשיחה.
כבר בשלב הזה אפשר לזהות מי נמצא בסיכון גבוה יותר ולתת לו תשומת לב נוספת: מי שנחשפו ישירות לאלימות בתא הטייס, מי שנפצעו, מי שעברו טראומה משמעותית בעבר או מתמודדים עם קושי נפשי קודם, ומי שחסרה להם תמיכה משפחתית או חברתית.
לגבי 27 הילדים, כדאי לתת להורים מידע ממוקד על תגובות אפשריות אצל ילדים, ולהציע להם, במידת הצורך ובהסכמתם, לעדכן דמות מקצועית במסגרת החינוכית, כדי שתוכל לזהות שינוי משמעותי בהתנהגות ולדעת למי לפנות.
ולבסוף, התקשורת. מי שהפכו בן רגע לגיבורים נמצאים עכשיו בזרקור. כדאי ללוות אותם גם בהחלטה אם ואיך להתראיין, ולהזכיר להם שמותר לומר לא.
02 /החודש הראשון
שיחה אחת לא מספיקה.
הגישה המומלצת בשבועות הראשונים היא ניטור פעיל: לא להפוך את כולם למטופלים, אבל גם לא להיעלם. כדאי לחזור לנוסעים לאחר כשבועיים ולבדוק מה שלומם, משום שחלק מהקשיים נעשים ברורים דווקא כשהאדרנלין יורד והשגרה חוזרת.
סביב חודש לאחר האירוע, אצל מי שמדווח על תסמינים מתמשכים, אפשר להשתמש גם בכלי סינון קצר ומתוקף, כמו PC-PTSD-5, כחלק מהחלטה אם נדרשת הערכה מקצועית מלאה יותר. שאלון כזה אינו אבחנה, אלא דרך לזהות אנשים שאולי זקוקים לבדיקה נוספת.
למי שהתסמינים שלו אינם נחלשים, או פוגעים באופן משמעותי בתפקוד, קיימים טיפולים ממוקדי טראומה שהיעילות שלהם מבוססת היטב, ובהם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד טראומה. אבל טיפול טוב עוזר רק אם הוא נגיש בזמן סביר, ולא אחרי המתנה של חודשים.
זה גם הזמן לבירור זכויות יזום, כולל האפשרות להכרה בביטוח הלאומי אם האירוע יוגדר כפעולת איבה, כדי שנוסעים לא יגלו בדיעבד שהיו זכאים לסיוע ולא ידעו כיצד לממש אותו.
ואסור לשכוח את המשפחות שחיכו בבית. מי שעקבו אחרי האירוע במשך שעות בלי לדעת מה קורה עברו חוויה קשה משלהם, וגם הם עשויים להזדקק למידע, לתמיכה או למענה.
03 /שלושה חודשים ואילך
אחרי שלושה חודשים כדאי לחזור לשיחת מעקב נוספת. אצל חלק מהאנשים הקשיים מופיעים באיחור, ודווקא אז כבר אף אחד לא שואל.
כדאי גם לתכנן מראש את הנקודות הרגישות הצפויות: הטיסה הראשונה אחרי האירוע, הליכים משפטיים, פרסומים חדשים, תחקירים ויום השנה.
מי שממשיך בטיפול צריך מעבר מסודר לשירותים השגרתיים, כדי שלא ייפול בין הכיסאות כשהמענה הייעודי ייסגר.
ולבסוף, כדאי גם ללמוד מהאירוע. בהסכמת המשתתפים, מעקב מסודר אחר מה עבד ומה לא יכול לבנות ידע מבוסס ראיות מהשטח, שישרת את האירוע הבא. כלים דיגיטליים פשוטים, כמו בדיקת מצב קצרה בהודעה, יכולים לאפשר מעקב כזה בהיקף רחב ובעלות נמוכה.
04 /מה לא לעשות
יש גם דברים שכדאי להימנע מהם.
הראשון הוא מפגשי תחקיר פסיכולוגיים קבוצתיים חובה, שבהם מבקשים מכולם לשחזר את האירוע. הראיות אינן מראות שהם מונעים פוסט-טראומה, ובחלק מהמחקרים אף עלתה אפשרות שהם עלולים להזיק.
השני הוא שיחה אחת ואז היעלמות. באירועים כאלה, המעקב לאורך זמן חשוב לא פחות מהתגובה המיידית.
צריך להיזהר גם מתיוג. "נפגעי חרדה" או "פוסט-טראומטים" אינם הדרך לדבר על אנשים שעברו אירוע קשה לפני יום. חלקם יחוו תגובות דחק, רובם ככל הנראה יתאוששו, ורק אצל מיעוט תתפתח הפרעה מתמשכת.
ולבסוף, ריבוי גורמים לא מתואם. עשרה גופים שמתקשרים לאותה משפחה מייצרים עומס, לא תמיכה.
05 /השאלה הפתוחה: מי אחראי?
אירוע כזה נופל בקלות בין כמה כיסאות: הוא התרחש בחו"ל, בטיסה אזרחית של חברה זרה, והנוסעים התפזרו לבתיהם בכל רחבי הארץ. אלה בדיוק התנאים שבהם כל גוף יכול להניח שגוף אחר מטפל.
לכן השאלה שכדאי לשאול כבר הערב היא פשוטה:
מי מחזיק את הרשימה?
מי יודע מי הם 174 הנוסעים? מי יוצר איתם קשר? מי עוקב אחרי מי שזקוק לכך גם בעוד שבועיים, חודש ושלושה חודשים?
אם יש לכך תשובה ברורה, מצוין. אם אין, זה הדבר הראשון שצריך לתקן, ולא רק עבור האירוע הזה, אלא גם לקראת האירוע הבא.
06 /ובינתיים, לנוסעים ולמשפחות
Hobfoll ועמיתיו זיהו חמישה עקרונות מרכזיים המסייעים להתאוששות אחרי אירועי טראומה. הם יכולים להנחות את עבודת המערכת, אבל גם את מה שכל אחד יכול לעשות בבית.
1. תחושת ביטחון
הסכנה הסתיימה, אבל הגוף לא תמיד יודע את זה מיד. מערכת הדחק יכולה להמשיך לפעול זמן מה כאילו האיום עדיין כאן.
מה שעוזר לה להירגע הוא מידע ברור ומציאות צפויה: לדעת מה קרה, מה קורה עכשיו ומה הצעדים הבאים.
בימים האלה מסתובבים ברשתות סרטונים ותמונות מהטיסה. צפייה חוזרת בהם, גם אצל מי שהיה שם, עלולה להחזיר את הגוף שוב ושוב למצב חירום. זה בסדר, ואפילו מומלץ, להגביל את החשיפה לתכנים ולכתבות על האירוע.
2. הרגעה
רעד, קשיי שינה, תמונות שחוזרות בלי רשות, דריכות, עצבנות, תחושת ניתוק או קהות רגשית יכולים להופיע לאחר אירוע כזה.
אלה אינן בהכרח עדות לכך שהתפתחה הפרעה נפשית. בימים הראשונים הן יכולות להיות תגובות אנושיות טבעיות לאירוע קיצוני.
זה חשוב, משום שהפרשנות שאנחנו נותנים לתגובות האלה משפיעה גם היא על ההתמודדות. מי שמפרש אותן מיד כסימן לכך שהוא "משתגע" עלול להיבהל מהתגובות עצמן.
דברים פשוטים יכולים לעזור: שינה ככל האפשר, אוכל מסודר, שגרה, תנועה, זמן עם אנשים קרובים ונשימה איטית.
3. מסוגלות
אחד הרכיבים הקשים בטראומה הוא חוסר האונים, הרגע שבו נדמה ששום דבר שתעשה לא ישנה את מה שקורה.
במטוס הזה חלק מהנוסעים פעלו והשתתפו בהשתלטות על טייס המשנה, שעל פי החשד ניסה לרסק את המטוס. אחרים ישבו במקומם בלי יכולת להשפיע על מה שקורה.
שתי החוויות לגיטימיות, ושתיהן צריכות מקום.
ומילה על הגיבורים: ההכרה הציבורית באומץ שהפגינו מובנת. אבל האנשים שפעלו גם נחשפו באופן ישיר מאוד לסכנה ולאלימות. תווית של "גיבור" עלולה לפעמים להקשות לומר שקשה.
גבורה ומצוקה אינן סותרות זו את זו.
לכל הנוסעים, החזרה בהדרגה לפעולות קטנות, לשגרה ולהחלטות יומיומיות יכולה לעזור להחזיר את תחושת השליטה.
4. חיבור
קשר עם משפחה וחברים הוא אחד הגורמים המגנים החשובים לאחר טראומה.
מה שחשוב הוא הנוכחות, לא בהכרח הדיבור על האירוע. חלק מהאנשים ירצו לספר שוב ושוב, וחלק לא ירצו לדבר על כך בכלל. שתי הדרכים יכולות להיות תקינות.
לסביבה: הקשיבו, אבל אל תלחצו. אין צורך לגרום לאדם לשחזר שוב ושוב את פרטי האירוע כדי "להוציא את זה החוצה".
ובני המשפחה שחיכו בבית שעות בלי לדעת מה קורה? גם הם עברו משהו. גם להם כדאי לתת מקום.
5. תקווה
תקווה אינה אמירה ש"הכול בסדר". היא הציפייה שהחיים יכולים לחזור למסלולם, והידיעה שיש לאן לפנות אם הם לא.
השירה המשותפת לאחר הנחיתה היא ביטוי יפה לכך.
תקווה נבנית גם מהמידע עצמו: רוב האנשים שעוברים אירועים טראומטיים אינם מפתחים פוסט-טראומה כרונית, ורבים חוזרים בהדרגה לתפקוד הרגיל שלהם. ולמי שכן יזדקק לעזרה, קיימים טיפולים יעילים.
07 /ילדים
על המטוס היו 27 ילדים.
ילדים לוקחים הרבה מהרמזים שלהם מהמבוגרים שסביבם. הם מסתכלים על ההורים כדי להבין עד כמה העולם עדיין מסוכן. לכן אחד הדברים החשובים שהורה יכול לעשות עבור הילד הוא לדאוג גם לעצמו.
הדבר החשוב ביותר בימים הקרובים הוא שגרה מוכרת ככל האפשר: שינה, אוכל, גן או בית ספר, משפחה ופעילויות רגילות.
ההסבר על מה שקרה צריך להיות פשוט, כן ומותאם לגיל: היה אירוע מסוכן במטוס, עכשיו הוא הסתיים, אנחנו בבית ובטוחים. אין צורך לתת יותר מידע ממה שהילד מבקש או מסוגל להבין.
נסיגה זמנית יכולה להופיע: היצמדות להורים, פחד לישון לבד, הרטבה, התפרצויות, חלומות או משחק חוזר סביב האירוע. אצל רוב הילדים התגובות האלה נחלשות בהדרגה.
משחק וציור הם חלק מהדרך שבה ילדים מעבדים חוויות. ילד שמשחק שוב ושוב ב"מטוס" אינו בהכרח מראה שמשהו אינו תקין.
וכדאי לצמצם חשיפה למסכים ולחדשות. ילדים צעירים עלולים שלא להבין ששידור חוזר הוא אותו אירוע, ולחוות כל צפייה כאילו הדבר קורה שוב.
08 /מתי כדאי לפנות לעזרה
רוב התגובות אמורות להיחלש בהדרגה במהלך השבועות הראשונים.
כדאי לפנות לאיש מקצוע אם הן אינן נחלשות, אם הן מתחזקות, או אם הן פוגעות באופן משמעותי בתפקוד בעבודה, בלימודים, בזוגיות, בהורות או בחיי היומיום.
סימן נוסף שכדאי לשים לב אליו הוא הימנעות שהולכת ומצמצמת את החיים, למשל הימנעות מנסיעות, ממקומות סגורים או מכל מחשבה על טיסה, וכן שימוש מוגבר באלכוהול, בכדורי שינה או בחומרים אחרים כדי להירדם או "לכבות".
אם יש מחשבות על פגיעה עצמית, אין להמתין ויש לפנות מיד לעזרה מקצועית.
ומילה על טיסות: חלק מהנוסעים עלו על מטוס שוב כבר היום, וזה ודאי לא היה פשוט. חשש מטיסות בתקופה הקרובה צפוי ומובן. אם הפחד נשאר לאורך זמן ומתחיל להגביל את החיים, קיימים טיפולים קצרים ויעילים לחרדת טיסה.
09 /לסיום
האירוע באוויר נמשך דקות. ההתאוששות ממנו יכולה להימשך זמן רב יותר.
עבור רוב האנשים היא תתרחש בעיקר דרך דברים פשוטים: ביטחון, מנוחה, שגרה, אנשים קרובים, תחושת שליטה ותקווה.
רוב הנוסעים, רוב הילדים ורוב המשפחות יחזרו לעצמם.
אבל האחריות שלנו כמערכת אינה לנחש מי יסתדר ומי לא.
האחריות היא לוודא שיש מי שמחזיק את הרשימה, שיש מי שחוזר לשאול מה שלומם, ושמי שיזדקק ליותר לא יצטרך להתחיל לחפש עזרה לבד.
כי אחרי אירוע כזה, המענה הטוב ביותר הוא לא להפוך אנשים למטופלים.
הוא פשוט לא להשאיר אותם לבד.
הכתוב נועד למידע כללי ואינו מחליף ייעוץ או טיפול מקצועי.
10 /מקורות
Ehlers, A., & Clark, D. M. (2000). A cognitive model of posttraumatic stress disorder. Behaviour Research and Therapy, 38(4), 319–345.
Hobfoll, S. E., et al. (2007). Five essential elements of immediate and mid-term mass trauma intervention: Empirical evidence. Psychiatry: Interpersonal and Biological Processes, 70(4), 283–315.
Bonanno, G. A. (2004). Loss, trauma, and human resilience. American Psychologist, 59(1), 20–28.
Rose, S., Bisson, J., Churchill, R., & Wessely, S. (2002). Psychological debriefing for preventing post traumatic stress disorder (PTSD). Cochrane Database of Systematic Reviews.
Farchi, M., et al. (2018). The "SIX Cs" model for immediate cognitive psychological first aid: From theory to practice. International Journal of Emergency Mental Health and Human Resilience, 20(2).
NICE (2018). Post-traumatic stress disorder (NICE guideline NG116). National Institute for Health and Care Excellence.
ד"ר אמיר טל
חוקר, יועץ ומוביל יוזמות בתחומי בריאות הנפש, AI וחדשנות.