לפני כמה שנים הייתי בזירה של תאונה קשה מאוד. מתנדב שהגיע ראשון נאלץ להוציא מהרכב אדם שנהרג. כמה ימים אחר כך שאלתי אם מישהו התקשר אליו לשאול מה שלומו. התברר שאף אחד לא התקשר.
השאלה הזאת לא הרפתה ממני מאז. היום פורסמה ב־ynet כתבה של נעה שמידט, שמספרת על התשובה שבנינו לה יחד עם ער"ן: קו תמיכה ייעודי למגיבים ראשונים ולבני משפחותיהם.
בקצרה
- שוטרים, כבאים, אנשי הצלה ומתנדבים נחשפים שוב ושוב לאירועים קשים, והמחיר הנפשי מצטבר לאורך שנים.
- ער"ן הקימה קו תמיכה אנונימי וייעודי עבורם ועבור בני משפחותיהם.
- הקו מאויש במתנדבים שהוכשרו במיוחד ומכירים את המציאות של העבודה בשטח.
01 /המחיר שלא רואים
מי שמגיע ראשון לתאונות, לפיגועים, לאירועי אלימות ולנפילות טילים ממשיך בדרך כלל לתפקד. ודווקא בגלל זה קשה לראות את המצוקה. אנשים לא מספרים בבית כדי לא להדאיג, מתקשים לדבר עם מי שהיה איתם בזירה, וחוששים שאם יבקשו עזרה, זה יפגע בקידום או ירחיק אותם מהתפקיד המבצעי. הסטיגמה עדיין כאן.
02 /איך זה התחיל
הרעיון עלה ביוני 2025, בעיצומו של מבצע "עם כלביא", בשיחה עם מנהלת היחידה למניעת אובדנות במשרד הבריאות. ער"ן הצטרפה, ויחד עם ארגוני הביטחון וההצלה הוקם השירות.
המטרה לא הייתה עוד קו סיוע כללי. רצינו מענה שמבין את ההקשר המקצועי: את סוג האירועים, את התרבות הארגונית, ואת הקושי של מי שרגיל להיות זה שתומך באחרים.
03 /מה השירות מציע
- אנונימיות מלאה: בלי להזדהות בשם או בתפקיד, ובלי התחייבות להמשך.
- מתנדבים שהוכשרו במיוחד למציאות של מגיבים ראשונים.
- מענה גם לבני המשפחה, שלעתים קרובות סופגים את ההשלכות ראשונים.
04 /קו סיוע זה לא מספיק
הפניה לקו טלפון היא רק התחלה. הארגונים צריכים לבנות תרבות שמאפשרת לדבר, להכשיר מפקדים לזהות שינויים אצל האנשים שלהם, לקבוע תמיכה מסודרת אחרי אירועים קשים ולהפחית את הסטיגמה. וזה נכון גם לגבי המתנדבים, שנחשפים בדיוק לאותן זירות.
לדבר, להתייעץ ולבקש עזרה זה לא סימן לחולשה. זה ביטוי לחוסן אישי ולאחריות מקצועית.
אל תחכו שהמצוקה תפגע בתפקוד. ואם אתם מכירים מישהו שהיה לאחרונה בזירה קשה, תשאלו אותו מה שלומו.
לאן פונים
קו סיוע אנונימי למגיבים ראשונים ולבני משפחותיהם, 24/7, בלי צורך להזדהות:
תגובות
אין עדיין תגובות. מוזמנים להיות הראשונים.