רוב הישראלים פוגשים את המגיבים הראשונים ברגעי המשבר. מה שקורה להם אחרי המשמרת פחות חשוף לציבור.
בשנים האחרונות, ממגפת הקורונה ועד טבח 7 באוקטובר והמלחמה שבאה אחריו, שוטרים, פרמדיקים, חובשים, לוחמי אש, מוקדנים, צוותי חילוץ ועשרות אלפי מתנדבים עברו ממשבר למשבר. כל זה נוסף על תאונות הדרכים, השריפות, ההתאבדויות ומקרי החירום הרפואיים, שאינם נעצרים לרגע. ובכל זאת, מעטים עוצרים לשאול שאלה שצריכה להטריד כל אחד מאיתנו והיא מי דואג למי שמציל אותנו?
עם ממשלה חדשה באופק, לישראל יש הזדמנות להפוך את בריאות הנפש של המגיבים הראשונים לעדיפות לאומית, במקום להשאיר כל ארגון להתמודד איתה לבדו.
חשבו מה יכול לקרות במשמרת אחת. מתנדב רואה גופה בפעם הראשונה בחייו, בתאונת דרכים קטלנית. מוקדנית שומעת אדם מתחנן לעזרה שאולי לא תגיע בזמן. פרמדיק מבצע החייאה בילד שאינו שורד. שוטרת נקראת לאירוע אלימות במשפחה, או דופקת על דלת כדי לבשר למשפחה שיקירה נהרג. לוחם אש סורק בניין שנפגע מטיל.
ואז המשמרת נגמרת והחיים ממשיכים.
ישראל גאה, ובצדק, בחוסן שלה. אבל לפעמים אנחנו מבלבלים בין היכולת לתפקד תחת לחץ ובין היעדר מצוקה. פרמדיק יכול לתפקד מצוין בשטח, ועדיין לשכב ער שעות.
01 /המחיר הנסתר
סקירה שיטתית של מחקרים מהעולם מצאה שכאחד מכל שבעה מגיבים ראשונים מתמודד עם תסמינים המעידים על הפרעת דחק פוסט-טראומטית, כתוצאה מהחשיפה השגרתית בעבודה בלבד. בישראל, מחקר ארצי מצא ששיעור המתמודדים עם תסמינים כאלה באוכלוסייה הכללית כמעט הוכפל בתוך שבועות מ־7 באוקטובר, ושחשיפה ישירה לאירועים הייתה גורם סיכון מרכזי. המגיבים הראשונים הם מהאנשים שנחשפו באופן הישיר והחוזר ביותר במדינה.
חשיפה חוזרת לטראומה מעלה גם את הסיכון לדיכאון, לחרדה, לשחיקה, לאובדנות ולשימוש מוגבר באלכוהול ובחומרים אחרים. חלק מהמגיבים הראשונים סובלים מפגיעה מוסרית, המובילה למצוקה מתמשכת בעקבות החלטות או נסיבות שמתנגשות עם ערכיהם העמוקים ביותר. מעבר להשפעה הנפשית, הספרות המקצועית קושרת חשיפה כזאת גם למחלות כרוניות, ובהן כאבי שרירים ושלד, בעיות במערכת העיכול ולחץ דם גבוה, ואף להתקפי לב ולשבץ מוחי.
המשפחות הן לרוב הראשונות להבחין בשינוי. מגיב ראשון חוזר לעיתים הביתה עצבני ומרוחק, לא מסוגל או לא רוצה לדבר על מה שחווה במשמרת. יש שמתרחקים מבני הזוג ומהילדים, ויש שנעשים חרדים לשלום המשפחה. עם הזמן, הזוגיות וחיי המשפחה עלולים להיפגע. רבים נמנעים מפנייה לעזרה בגלל סטיגמה, מחשש לקריירה, או משום שהם חושבים שזה חלק מהעבודה.
כשמגיבים ראשונים מנוסים נשחקים או עוזבים, הארגונים מאבדים ידע וניסיון שנרכשו במחיר כבד, ואיתם את היכולת לתפקד בשגרה ובחירום. זו שאלה קריטית של מוכנות לאומית.
02 /מה צריכה הממשלה הבאה לעשות
ארגוני הביטחון, החירום וההצלה האזרחיים תומכים באנשיהם, וזה חשוב. אבל כל ארגון פועל לבדו. חסרה מדיניות לאומית שתחבר ביניהם, תקבע מי אחראי ותבטיח רצף של תמיכה וטיפול.
מדיניות כזו צריכה להתבסס על תמונת מצב רחבה. המחקרים והמיפויים שנערכים בחלק מהארגונים עדיין אינם מספקים תמונה לאומית: כמה מהמגיבים הראשונים מתמודדים עם מצוקה, מי נמצא בסיכון מוגבר ומה מסייע להם. כדי להשיב על השאלות האלה נדרש מחקר שיטתי, משותף לכלל הארגונים.
מדינות אחרות כבר עשו את הצעד הזה. קנדה השיקה בשנת 2019 תוכנית פעולה לאומית לשוטרים, לכבאים, לפרמדיקים ולמוקדנים, עם תקציב ייעודי למחקר ולטיפול מקוון שמגיע גם ליישובים מרוחקים. בריטניה עיגנה בשנת 2022 בחוק אמנה שמכירה באחריות המדינה לבריאותם של השוטרים, המתנדבים והגמלאים ולתמיכה במשפחותיהם. באוסטרליה, חקירה של הסנאט הובילה לגישה לאומית שנועדה להבטיח למגיבים ראשונים עם פוסט-טראומה תמיכה כנפגעי עבודה.
אחרי השנים האחרונות, ישראל לא יכולה להישאר בלי תוכנית משלה. הממשלה הבאה צריכה להכיר בבריאות הנפש של המגיבים הראשונים כאחריות של המדינה, ולתרגם את ההכרה לצעדים אופרטיביים כגון מינוי גורם אחד שמוביל ומתקצב, חוסן שמתוחזק בשגרה, וטיפול נגיש גם למתנדבים. את הפרטים כדאי לגבש יחד עם הארגונים ועם המגיבים הראשונים עצמם.
הם מתייצבים כשאנחנו זקוקים להם. המדינה צריכה להתייצב כשהם זקוקים לה.




תגובות
אין עדיין תגובות. מוזמנים להיות הראשונים.